כב’ השופטת מיכל אגמון, מבית המשפט המחוזי-ת”א, בפסק דין תקדימי מיום 10.1.11 (ת”א 2176-08, משה אלבס וחב’ רכיבים בע”מ נ’ בנק מזרחי טפחות בע”מ), קבעה כי:
היתרה הקיימת במסגרת האשראי של הלקוח, היא נכס שניתן לעיקול.
ראשית נציין כי הפרקטיקה הנהוגה עד לפס”ד זה – הייתה כי שהבנקים סרבו לאשר עיקול בחשבון הבנק, עם בעל החשבון היה ביתרת חובה, גם עם הייתה יתרה, במסגרת האשראי של בחשבון.
סיפור המעשה
התובעים משה אלבס וחב’ רכיבים בע”מ הטילו עיקול על חשבונה של חב’ דורנקסט אלקטרוניקה בע”מ בבנק מזרחי טפחות. הבנק סירב לאשר את העקול בטענה שהחשבון של החברה נמצא ביתרת חובה. התובעים הגישו תביעה לביהמ”ש וטענו כי על הבנק היה לאשר את העיקול עד לגובה של מסגרת האשראי. כלומר עם לדוגמה מסגרת האשראי הייתה 350,000 ₪ ויתרת החובה בחשבון הייתה 200,000 ₪, על הבנק, לטענת התובעים, היה לאשר עיקול על ההפרש – 150,000 ₪.
כב’ השופטת מיכל אגמון קבעה בפס”ד:
“הזכות למשיכת יתר על פי הסכם מסגרת אשראי הינה זכות הניתנת לעיקול בגובה הבטוחות המוחזקות על ידי הבנק. נטל ההוכחה להוכחת קיומן או אי קיומן של בטוחות מוטל על הבנק. הבנק טען את שטען במסגרת מכתב של ב”כ. בכך אין די.
במקרה דנן, הבנק נמנע מהבאת ראיות להוכחת אי קיומן של בטוחות, ועל כן הזכות למשיכת יתר של המשיבה הפורמאלית 2 ניתנת לעיקול עד לגובה מסגרת האשראי“.
ההלכה שהייתה מקובלת עד לפס”ד זה שך כב’ השופטת אגמון, נקבעה בביהמ”ש העליון בפס”ד 323/80- אלתית בע”מ נ’ בנק לאומי בע”מ.
כב’ השופט אור:
“בהקשר זה של פרשנות צו עיקול ראוי להזכיר, שעל הבנק מוטלת חובת זהירות מצד אחד לקיים את הצו כלשונו, ומאידך גיסא, שלא לפרשו מעבר לאמור בו, על-מנת שלא יעביר כספי לקוחו, אשר הצו על-פי לשונו אינו חל עליהם… כשבאים לפרש צו עיקול, מן הראוי ליתן לו פירוש דווקני, ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו…“
כב’ השופט שמגר :
“לאור נוסחו של צו העיקול, אשר יכול היה להתייחס, לפי המשמעות הרגילה אותה מייחסים לו, אך ורק ליתרות זכות הנמצאות מעת לעת – וכל עוד צו העיקול בתוקף – בתוך החשבון הנ”ל, מקובלות עלי המסקנות של חברי הנכבד, השופט אור“.
על פס”ד כב’ השופטת מיכל אגמון הוגש ערעור לביהמ”ש העליון
ע”א 1507-11 בפני כב’ השופטים חיות, הנדל וסולברג.
ביהמ”ש העליון הפך את החלטת כב’ השופטת אגמון בקבעו כי אי אפשר לעקל את יתרת מסגרת האשראי:
כב’ השופטת חיות:
“במאמר מוסגר יצוין כי בענייננו, לאחר שהומצאה לבנק ההודעה למחזיק על דבר הטלת העיקול הזמני נושא הערעור ובסוברו כי העיקול אינו תופס ברשתו נכסים של הלקוח הניתנים לעיקול, המשיך הבנק לכבד את הסכם המסגרת ולהעניק למשיבה 5 אשראי בחשבון הדביטורי. עיון בתדפיסי פירוט החשבון של המשיבה 5 אצל הבנק-המחזיק מגלה כי בעוד שיתרת החובה בחשבונה בעת קבלת הודעת העיקול אצל הבנק המחזיק (23.10.2008) עמדה על 103,776 ש”ח, בחלוף כשבועיים וחצי (ביום 9.11.2008) צמחה יתרת החובה עד לסכום של 186,559 ש”ח באופן המצביע על כך שהבנק הוסיף וכיבד את התחייבויותיה של המשיבה 5 והעמיד לרשותה אשראי(ראו מוצג 3ב’ למוצגי הבנק). כזכור מדובר בענייננו בעיקול זמני שהוטל תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בין המשיבים למשיבים הפורמאליים וראיתי לציין עובדה זו על מנת להדגיש כי משבחר הבנק להמשיך ולקיים את הסכם המסגרת עם המשיבה 5 על דרך של מתן אשראי נוסף, אין לשמוע מפיו את הטענה שהועלתה על-ידו ולפיה לא ניתן לעקל את יתרת האשראי הבלתי מנוצלת במקרה דנןנוכח הזכות הנתונה לו על-פי תנאי הסכם המסגרת לבטל את האשראי או לצמצמו בשל עצם הטלת העיקול.
סיכום ביניים – מכל הטעמים המפורטים בפרק זה לעיל, הגעתי אל המסקנה כי זכותה של המשיבה 5 לקבלת אשראי מהבנק-המערער הנובעת מהסכם המסגרת שעליו חתמה, אינה ניתנת לעיקול“.
כב’ השופט הנדל:
” בדוגמא שהובאה עולה כי חכמי ההלכה הכירו בכך שאין להסיק מההסכם שהלווה הפוטנציאלי (שמעון) בהכרח יהיה מעוניין לממש את זכותו ללוות, ולכן אין בכך איסור ריבית. הדמיון למקרה שלפנינו הוא בנימוק לכלל: כפיית בעל החשבון לממש את יתרת זכות האשראי על-ידי הטלת עיקול – משנה את ההסכם בינו לבין הבנק מיסודו. גם מטעם זה, בהצטרפו לטעמים הנוספים כפי שנאמר בפסק-דינה המקיף של חברתי, אין להתיר עיקול זמני בנסיבות אלו”.
סיכום
בית המשפט העליון החזיר את ההלכה שהייתה קיימת – כי אי אפשר לעקל את היתרה במסגרת האשראי של חשבון הבנק.
בעוד שכב’ השופטת אגמון מהמחוזי ת”א הדגישה בפס”ד את טובת הנושה, כב’ השופטת חיות מהעליון, הדגישה את השמירה על האינטרסים של הבנק ושל בעל החשבון:
“הטלת עיקול זמני כזה משבשת ללא תקנה את מערכת היחסים החוזית בין הבנק ללקוח… היא שוללת מהלקוח להמשיך ולקבל אשראי ומעמידה אותו בסיכון ממשי…..והכל עוד בטרם נקבעה זכותו של התובע המעקל לקבלת סכום כל שבוא “.